בוקר אנושי

לחץ של בוקר,

בדיוק נפרדתי מהילדים במסגרות,

עוד חצי שעה מתחיל היום בקליניקה,

חוזר לאוטו,

לא מניע.

אולי אנסה להניע בדחיפה

(אחד היתרונות ברכב ידני אחרי הכל),

קשהההה לסובב את הרכב שיהיה בכיוון הירידה.

רכב עם דלתות פתוחות תקוע וחוסם נתיב,

איש שמנסה לדחוף אותו ללא הצלחה.

במדרכה שליד עברו אנשים שהסתכלו לכיוון השני, בדקו היטב את הפלאפון או חפשו אחר ציפור דימיונית.

בבית הקפה הקרוב ישבו אנשים ובהו בסקרנות במחזה המרתק.

ופתאום קריאה ממרחק:

'היי, צריך עזרה?'

איש עם עגלה ובתוכה תינוקת חייכנית,

שטיילו בכלל בצידו השני של הכביש.

'כן, ממש אשמח, תודה.'

זה לקח 5 שניות בדיוק,

דחיפה משותפת והרכב פנה לכיוון הירידה,

משם הגרביטציה לקחה אחריות מלאה על תנועת הרכב,

שלבסוף השתכנע תוך מטרים ספורים להצטרף למאמץ הכללי ולהניע.

רגע קצר של חסד בבוקר יום חול,

נפתח יום הטיפולים בזמן עם הודיה רבה וחדווה עודפת בלב.

תזכורת לעצמי:

להשתדל להיות האיש ההוא באותו הרגע.