איש כפרי אחד הגיע אל מאסטר זן מפורסם,
הראה לו את אגרופו הסגור ושאל אותו:
"מאסטר יקר, האם אתה יודע מה יש בכף ידי?"
עצם איש הזן את עיניו לרגע, וענה:
"יש לך ביד פרפר."
נדהם איש הכפר מהתשובה, והמשיך להקשות:
"אך האם הפרפר שבידי הוא חי או מת?"
ענה איש הזן:
"תרצה ימות, תרצה יחייה".
----
כטיבם של סיפורי זן, תשובתו של המאסטר מהדהדת אל מעבר לסיפור עצמו,
כמו פונה לכל אחד מאיתנו ומבקשת להעירנו.
האם אנו בכלל מודעים לקיומו של הפרפר הפנימי שלנו?
האם אנו מחוברים לשתי התנועות של התרחבות והתכווצות הפועלים עליו?
האם אנו קשובים ומזהים את התחושה הפנימית של צמצום, הימנעות, תקיעות, הגבלה, היאחזות, התקשות, סגירות, ומשיכה לאחור?
ולתחושה הפנימית ההופכית של פתיחות, התחדשות, הזדמנות, רוך, נביטה אל העתיד, איפשור והכנסה של אוויר מרענן ולא מוכר?
האם אנו יודעים מה מזין את כל אחת מהתנועות האלה?
מתי אנחנו פועלים מזו ומתי מזו?
ולמה?
האם אנו מכירים לעומק את השפעותיהם של המודעות וכוח הרצון שלנו עליהן?
אומנם לא הכל נתון בידינו, ואף רחוק מאוד מכך,
אך בזרם שברירי הבחירה שניתנים לנו מדי רגע מחדש,
האם נוכל, ולו במעט, לאפשר לעצמנו לפתוח את כף ידינו לחירות.
Comments