נר שישי

טוב, זה אולי לא הכי פוליטיקלי קורקט להזמין יווני להדליק נר של חנוכה, אבל הנר השישי לגמרי מגיע לסוקרטס, האחד והיחיד, הסופרסטאר (למי שזוכר את השיר של יוון מארווזיון 1979), אשר מאז המאה ה-5 לפנה"ס, עדין מאיר לנו את הדרך.

הוא נושא באור גדול של חוכמה, של חקירה וחתירה אל האמת, של מוסר, חירות וצדק, ולא בדרך של הטפה אלא כדרך חיים, ובמקרה שלו גם כדרך מוות.

"חיים שאין בהם חקירה, לא כדאי לו לאדם לחיותם" היה נוהג לומר, מתהלך לאיטו ברחובות אתונה ומשוחח עם אנשיה ותלמידיו שליוו אותו בתוך שגרת חיי היום יום, ברחובות, בשווקים, במסיבות.

הוא ראה בחינוך שליחות ולימד בחינם, הוא עסק רבות בנושאי אתיקה ובאיכויות מוסריות, הוא חקר אידאות ודרכי חשיבה דרך דיאלוג עד להגעה לאמת או לגילוי המפתיע שהדעה שאחזנו בה והיינו בטוחים בנכונותה מתגלה כמוטעית או כלא וודאית.

הוא ציין שייחודיות חוכמתו מתבטאת רק בכך שהוא יודע שהוא אינו יודע, ושזה מצב בריא וחכם יותר מאדם שאינו יודע וחושב שהוא יודע.

בנוסף, הוא תיאר את עצמו כמעין "מיילדת", העוזר לבן שיחו להוליד את האמת מתוך עצמו, ולא במסירה מן החוץ.

מתוך כך שהביא אנשים רבים לידי מבוכה (הראה להם כי אינם יודעים), ומצורת התבטאותו הישירה וחשיבתו החדה והמקורית סוקרטס רכש לעצמו גם מתנגדים להוטים לא פחות מתלמידיו ומעריציו הרבים.

כשהיה בן 70 הועמד סוקרטס למשפט בגין השחתת הנוער ופגיעה במעמד האלים. הוא נשפט שלא בצדק והורשע, ובמהלך נאומי ההגנה שלו על עצמו הצליח להכעיס אף יותר את חבר השופטים ונידון לבסוף לגזר דין מוות.

למרות שהיתה לו האפשרות להמיר את עונשו ולהמשיך לחיות בגלות, סרב לעשות כן.

גם בשעות הספורות שלפני ביצוע גזר הדין, כשתלמידיו הגיעו לבית הכלא והפצירו בו שיבריחו אותו משם, הוא סירב לעבור על החוק וקיבל את דינו.

בחיבור "האפולוגיה של סוקרטס" שכתב אפלטון, המתאר את מהלך המשפט ואת נאומיו, אומר סוקרטס:

"אולם לא חשבתי שמחמת הסכנה עלי לנהוג שלא כבן-חורין, וגם עכשיו אינני מתחרט שהתגוננתי כפי שהתגוננתי, אלא מוטב לי הרבה יותר למות לאחר שהתגוננתי כך...

לא, רבותי, לא ממוות קשה להימלט, הרבה יותר יקשה להימלט משחיתות, שכן קלו ממוות רגליה. והרי אותי, באשר איטי וזקן הנני, השיג האיטי שבין השניים, ואת קטרוגי שזריזים ומהירים הם, השיגה הקלה שבהם: הרשעות".

על אף אופן מותו הפיזי ותחושת העוול שבה (ואולי גם בזכותה), הטביעה רוחו של סוקרטס אור נצחי בחיי האנושות, והיא פועמת עד היום דרך המורשת המפוארת שהשאיר לתלמידיו (כאפלטון), ובהיותו סמל אנושי לחוכמה, לדבקות מוחלטת במוסר ובאפשרות להיות "בן-חורין".

סוקרטס הגשים את האידאל שחירותו האמיתית של האדם מתרחשת מתוך פעולות הנובעות ישירות מרוח המוסר והאמת, ובזכות פיתוח חשיבה וחקירה עצמאית שאינה נצבעת באינטרסים אישיים.

שיהיה חג אורים שמח!