על ענווה ויראת כבוד במדיטציה אנתרופוסופית

בפוסט הקודם ציינתי שהמדיטציה של החירות מתמקדת בהרחבת ההכרה וידיעת האמת, ובהמרצה של פעילות החשיבה החיה, בכדי לפגוש בהתנסות ישירה את המהות הפנימית של הדברים.

אם נתבונן באישים שהביאו לאנושות חוכמה פורצת דרך,

העומדת איתנה במבחן הזמן כבר אלפי שנים,

נמצא כי הם מאוחדים בבסיסם בתכונות של ענווה ויראת כבוד.

הם הבינו שהידע שלהם הוא תמיד חלקי, וגם בשיא תהילתם,

הקפידו לפנות מקום בתוכם לקבלת אמת וחוכמה הגדולה מהם.

אמירתו המפורסמת של הפילוסוף היווני הנודע סוקרטס:

"כל מה שאני יודע הוא שאינני יודע", היא דוגמא אחת לכך.

במזרח, כתב החכם המסתורי לאו צ'ה, בספר הטאו:

"כך הנפש חסרת הרצונות רואה את הנסתר,

והנפש בעלת התשוקות רואה רק את תשוקותיה."

על משה, שפגש ישירות דברי אלוהים חיים, נאמר:

"וְהָאִ֥ישׁ מֹשֶׁ֖ה עָנָ֣ו מְאֹ֑ד מִכֹּל֙ הָֽאָדָ֔ם אֲשֶׁ֖ר עַל־פְּנֵ֥י הָאֲדָמָֽה׃"

(במדבר, פרק י"ב, פסוק ג')

לפיכך, בבסיס המדיטציה של החירות טמון טיפוח קבוע של ענווה ויראת כבוד,

הן כתרגול מדיטטיבי והן כדרך חיים במציאות היומיומית.

גישה זו מאפשרת לנו להתפתח ולצמוח מעבר למגבלותינו,

להיות פתוחים לרעיונות חדשים, ולפגוש את האמת כערך עליון,

גם כשהיא לא נעימה, מאתגרת או סותרת את המוכר לנו.

אנו שואפים לפגוש את העולם כפי שהוא,

ולא כפי שאנו רוצים או מדמיינים שהוא צריך להיות,

עם מוכנות לשחרר את ההיאחזות בדעותינו הסובייקטיביות.

רודולף שטיינר בספרו "כיצד קונים דעת העולמות העליונים?" תיאר זאת כך:

"אם לא נפתח בתוכנו את הרגש הזה המושרש עמוק שקיים משהו נעלה יותר מאתנו, לעולם לא נמצא את הכוח להתפתח למשהו נעלה יותר [...]

אפשר לטפס אל מרומי הרוח רק על ידי מעבר דרך שער הענווה [...].

בתקופתנו, חשוב במיוחד להקדיש תשומת-לב מלאה לנקודה זו.

החברה האנושית שלנו נוטה יותר לשיפוט ביקורתי ולגינוי,

מאשר ליראת-כבוד ולהתמסרות חסרת-אנוכיות [...]

אבל, כל ביקורת, כל שיפוט שלילי, מפזר את כוחות הנפש הנחוצים לרכישת ידיעה עילאית, בה במידה שכל גילוי של יראת-כבוד והערצה מפתח אותם [...]

יש להדגיש שידיעה עילאית אינה עוסקת בהערצת אישים,

אלא בהערצת האמת והידיעה."

באמצעות הלך רוח זה מתרחשות מהפכות של ממש,

כדוגמת המהפיכה הקופרניקאית –

מהתפיסה שכדור הארץ הוא מרכזו של היקום, ושהכוכבים מסתובבים סביבו,

להבנה שבעצם כדור הארץ, בדומה לשאר כוכבי הלכת, מסתובבים סביב השמש.

הדבר נשמע טריוויאלי כיום לכל ילד,

אך במאה ה-16 היה מדובר ברעידת אדמה של ממש.

ההפצה של אמת מדעית זו וגילויים מדעיים נוספים, טלטלו את מעמדה של הכנסיה, שאחזה במשך מאות שנים ב"ידע" מוחלט וב"דוגמה" נוקשה ובלתי ניתנת לערעור, שדין כפירה ריחף מעל כל מי שהעז לחשוב אחרת, ובכך מנעה התפתחות אנושית בתחומים רבים.

באותו האופן נוכל להתבונן על עצמנו –

האם נוכל להכיר בענווה שהעולם לא סובב סביבי,

אך עם זאת אני חלק משמעותי המשולב בו?

עד כמה אנו נוקשים ו"יודעים הכל",

ומה המידה בה נסכים לפגוש מיני אמיתות אודותי,

לשחרר תפיסות עצמי מוטעות או מוגזמות, ולהתפתח.

וכך, גם במפגש שלנו עם אדם אחר,

האם נוכל לפוגשו בענווה וביראת-כבוד?

האם נוכל לפנות מקום להקשבה אמיתית,

לאפשר למשהו חדש להיכנס לעולמנו,

או שאנו ממוקדים במאבק והגנה על האג'נדה שלנו בלבד?

מספיק להסתכל בכאב גדול על מה שקורה כיום מסביבנו ובתוכנו,

בכדי לפגוש את הכוחות העוצמתיים וההרסניים של הביקורת, השיח המבטל וכוחני, שמלא בחשיבות עצמית, בזלזול, במוחלטות ובאנוכיות.

הדבר מהווה אסון עבורנו,

ודרכנו, אסון עבור העולם כולו.

אנו זקוקים לטיפוח אקטיבי ומתמיד של איכויות מחיות נפש אלו -

לפגוש את האחר ואת העולם ביראת כבוד, בהתפעלות ובענווה.

המדיטציה של החירות מבינה כי זהו מפתח להתפתחות,

לאנושיות, לאהבה, לחוכמה, ליצירתיות ולחירות.