אין דבר יותר מרעיל ומכלה מביקורתיות והאשמה עצמית.
מקהלת קולות פנימיים הנוכחים בכל פעולה שנקח, מתלווים לכל מפגש אנושי, משתקים כל רצון שמתעורר, מקטרגים על כל הרהור או החלטה העולה בנו, שוחקים אותנו עד דק בכל כיוון שנפנה ללא אפשרות לברוח:
"... עדיף שתשתוק כי אתה תעשה שוב פדיחות, למה אתה אף פעם לא מדבר, פחדן. אתה לא יכול להיות כמו כולם?! שוב אתה מוותר על עצמך, אתה לא באמת תצליח, כולם טובים יותר ממך, מי בכלל ירצה אותך, אתה לא מבין כלום, זה לא מספיק טוב, הרי שוב תאכזב, הכל באשמתך, אתה לא שווה, אתה מכוער, כל כך עצלן, פשוט אפס, הכי חלש ..."
קולות אלה משאירים אותנו במצב של איום תמידי, מלבים בנו חוסר מוטיבציה, הקטנה ותיעוב עצמי. הם מאיטים ובולמים אותנו מלהגשים את עצמינו, ומאלצים אותנו לוותר על רצונות וחלומות נפלאים.
הם כובלים אותנו במעגל אינסופי של דחיינות והיסוס, בהזדקקות קבועה באישור והכרה מן החוץ, ובחוסר יכולת לקבל החלטות, לבצע פעולות או להתבטא. במקרים רבים הם יגרמו לנו לכלות את כוחותינו בפעילות חזרתית, עודפת ומיותרת עד להתשה עצמית.
קולות אלה בעצם מקבעים וניזונים מהאמונה השגויה שאיננו "מושלמים",
ועל כן אנחנו פגומים, חסרי משמעות וערך, ואיננו ראויים לשייכות ולאהבה. מהותם הוא פחד, בושה ושלילת העצמי והאנושי שבנו.
כאשר אנו אוחזים בהם ומזדהים עימם, אנו הולכים ומצטמצמים, חיינו מתמלאים בסבל, כאב וחרדה.
מצב שכזה שולל מאיתנו התפתחות והגשמה עצמית, הוא מבטל את ניצוץ הייחודי שבכל אחד מאיתנו, ואינו מאפשר לחלקים הגבוהים שבנו להתגלות - כגון חמלה, קבלה, אנושיות, ואהבה ללא תנאי שלנו את עצמינו, את האחר, ואת העולם בדיוק כפי שהם.
החלק האופטימי הוא (כן, יש כזה), שבאמצעות עבודה תודעתית, ניתן לזהות (בניגוד להזדהות) את אותם הקולות, לגרום להם להניח לרגע קט את השוט, ולבחור כל פעם מחדש - האם להזין את הנוגש או את האדם שבנו, האם לפעול מפחד או מאהבה.
Comments