אם אין אני לי...

לאחרונה יצא לי לשמוע מספר פעמים את הפתגם "אם אין אני לי, מי לי?" המיוחס להלל הזקן.

הוא תמיד הגיע כהתרסה, מביע בעצם שאין לנו על מי לסמוך, שאף אחד לא יעזור לנו,

ושבכלל אנחנו צריכים ללמוד להיות יותר אגואיסטים ולחשוב קודם על עצמינו,

כי אף אחד לא יעשה את זה למעננו.

באותם רגעים אני חושב עד כמה רחוק ניתן לקחת קטע מדברי אדם חכם, לנתק אותם מהקשרם ולעוות אותם עד כדי סכנה.

בפרקי אבות מסופר שהלל הזקן היה אומר (הפתגם המלא):

"אם אין אני לי, מי לי?

וכשאני לעצמי, מה אני?

ואם לא עכשיו, אימתי?"

קטע שהוא מלאכת מחשבת, השאלות בו שזורות אחת בשניה בצורה מופלאה,

הן מהבחינה המילולית והן הרוחנית.

השאלה "אם אין אני לי, מי לי?" באה לעורר ולהעביר את האחריות, היוזמה,

החופש והפעולה להתפתחותו של אדם לידיו.

עליו לבנות בתוכו מרכז פנימי מוצק וברור, להשען על כוחותיו שלו,

ולקדם את עצמו ואת חייו לדרגה המוסרית הנעלה ביותר שהוא יכול.

אל לו להשאר באיזור הנוחות שלו, להשען או לצפות מאנשים אחרים שיעשו זאת עבורו.

אך סכנה גדולה טמונה בהתנהלות שכזו, שכן האדם יכול להפוך לאגואיסט,

שכל כולו פועל ומרוכז בתוך עצמו.

בכך הוא עלול להתרחק ואף להתנתק מהמהות והמשמעות של יצירה ועשייה בעולם

ולמען האחר.

הלל הזקן זיהה סכנה זו ולכן דבריו לא הסתיימו כאן.

השאלה השנייה - "וכשאני לעצמי, מה אני?"

הופכת את האדם החי לעצמו בלבד לחסר משמעות,

ומחייבת את האדם לצאת מתוך עצמו חזרה אל העולם,

והיא חלק בלתי נפרד מהשאלה הראשונה!

היא לכאורה כמו מבטלת את קודמתה, אך בעצם היא מאזנת ומשלימה אותה.

שתי תנועות הפוכות אלה חייבות לחיות בתוכינו בו זמנית.

אנחנו פעילות פנימית, אך מחוברים לפעילות גדולה יותר.

וכמו שחווה שרה: "כולנו פיסה אנושית אחת חיה".

השאלה השלישית "ואם לא עכשיו, אימתי?",

מעוררת אותנו לפעול כך כבר ברגע זה. כאן במציאות היומיומית שלנו.

לא בעתיד הרחוק, לא בעולם הבא, לא בארץ אחרת,

לא להתנות ולחכות לאירוע כלשהו או למשהו חיצוני שיקרה מתישהו....

אלא "עכשיו".

אסיים בקטע מפואמה של ג'ון דאן:

"שׁוּם אָדָם אֵינֶנּוּ אִי,

כֻּלוֹ מִשֶּׁל עַצְמוֹ;

כָּל אָדָם הוּא פִּסָּה מִן הַיַּבֶּשֶׁת,

חֵלֶק מֵאֶרֶץ רַבָּה.

אִם גוּשׁ עָפָר יִגָּרֵף עַל־יְדֵי הַיָּם,

אֵירוֹפָּה תִּהְיֶה נֶחְסֶרֶת,

מַמָּשׁ כְּמוֹ לוּא הָיָה כֵף־סֶלַע,

כְּמוֹ לוּא הָיָה אֲחֻזַּת מֵרֵעֶיךָ אוֹ אֲחֻזַּתְךָ שֶׁלְךָ הָיָה:

מוֹתוֹ שֶׁל כָּל אָדָם מְפַחֵת בִּי,

יַעַן־כִּי אֲנִי מְשֹׂרָג בְּגֶזַע הָאָדָם.

וְלָכֵן לְעוֹלָם אַל תִּשְׁלַח לִשְׁאֹל לְמִי צִלְצְלוּ הַפַּעֲמוֹנִים--

לְךָ הֵם מְצַלְצְלִים."