מלאני קליין - על התפתחות מצבים נפשיים מוקדמים וטיפול נפשי שבין פיצול והשלמה פנימית

בשבוע הזה, ב-22 בספטמבר 1960, נפטרה בלונדון מלאני קליין, פסיכואנליטיקאית יהודייה בריטית-אוסטרית, אחת הדמויות המשפיעות והמרכזיות ביותר בתולדות הפסיכואנליזה.

היא נחשבת לממשיכת דרכו של זיגמונד פרויד (שאגב, גם נפטר השבוע ב-23/9/1939), אך פיתחה תיאוריה עצמאית וחלוצית. היא התמקדה במחקר מעמיק של נפש התינוק, תוך שימוש בשיטות חדשניות שיצרה בעצמה, והתמקדה בחשיבותם של יחסי אובייקט מוקדמים בהתפתחות הנפשית של האדם, ובכך עצבה מחדש את הפסיכואנליזה.

היא פיתחה את טכניקת המשחק עם ילדים, והדגימה כיצד משחק של ילדים יכול לחשוף פנטזיות לא מודעות, פחדים וקונפליקטים פנימיים ולשמש כאמצעי להבנת הלא-מודע שלהם, בדומה לאופן שבו פרויד השתמש בפירוש חלומות אצל מבוגרים.

תרומה משמעותית נוספת של קליין היתה האיפיון של שתי עמדות נפשיות מרכזיות. המתארות מצבים נפשיים מוקדמים בהתפתחות התינוק, שמשקפים את הדרך שבה הוא חווה ומארגן את המציאות הפנימית והחיצונית. הן אינן שלבים התפתחותיים ליניאריים המתרחשים אחד אחרי השני, אלא "עמדות" שחוזרות על עצמן לסרוגין לאורך החיים.

העמדה הראשונה נקראת ההעמדה הפרנואידית-סכיזואידית:

זוהי העמדה המוקדמת ביותר, שבה התינוק חווה את העולם במונחים של "טוב מוחלט" ו"רע מוחלט". ובכך הוא מפצל את האובייקטים שפוגש בחייו לחלק טוב ומספק וחלק רע ומסוכן. לדוגמא, בשלב הראשון התינוק אינו מסוגל לחוות את אימו כאובייקט שלם כפי שהוא, ולכן הוא מפצל אותו לשני חלקים קיצוניים ושונים: "אובייקט טוב לחלוטין" (השד המספק, האמא הטובה) ו"אובייקט רע לחלוטין" (השד המתסכל, האמא הרעה).

עמדה נפשית זו מאופיינת ברגשות דומיננטיים של חרדות רדיפה ופחד שהאובייקט הרע יתקוף אותו מבחוץ, ובמנגנוני הגנה של פיצול, הכחשה והשלכה.

העמדה השניה, הנקראת העמדה הדיכאונית:

היא עמדה שמתפתחת מאוחר יותר, ובה התינוק מבין שהאובייקט (למשל האם) הוא שלם, שיש בו גם טוב וגם רע. הבנה זו מובילה לרגשות של אשמה וחרדה מפני אובדן האהבה, ומעוררת את הצורך בתיקון ובפיצוי על הנזק שנגרם לאובייקט הטוב בפנטזיה, לדוגמא באמצעות מעשים כמו חיוך, נתינה ודאגה.

באופן מאוד כללי, ניתן לראות שההבדל העיקרי בין שתי העמדות הוא המעבר מחוויה של עולם מפוצל (טוב מול רע) ליכולת לחוות עולם שלם ומורכב, שכולל גם רגשות מנוגדים (אהבה ושנאה) כלפי אותו אובייקט.

או שאומר במילים שלי, המעבר שבין חוויה וצביעת המציאות מנקודת מבט אישית וסובייקטיבית מאוד, לבין בנית "גשר" ותיקון התפיסה הפנימית לעבר המציאות כפי שהיא.

המצב הרצוי בהתפתחות תקינה הוא היכולת של האדם לעבור במהלך חייו מהעמדה הפרנואידית-סכיזואידית לעמדה הדיכאונית. מעבר זה מעיד על בשלות נפשית, יכולת לשאת מורכבות, השלמה וקבלה המכילה את הטוב והרע, לחוש אשמה וחרדה בריאות, ולהתחיל בתהליכי תיקון ויצירה.

התקבעות או נסיגה חמורה לעמדה הפרנואידית-סכיזואידית, המפצלת, עלולים לגרום להתמודדויות נפשיות קשות וקושי בלפגוש את המציאות ולהתנהל בה. היכולת לנוע בין שתי העמדות באופן גמיש היא בסיס להתפתחות אישיות בוגרת ובריאה.

מאחל שגם במציאות המפצלת והרגרסיבית שאנו חיים בה כיום בשיא העוצמה, נצליח לעשות את המעבר הבשל במובני קליין.