האומנם

"האומנם, האומנם עוד יבואו ימים

בסליחה ובחסד,

ותלכי בשדה, ותלכי בו כהלך התם.

ומחשוף, ומחשוף כף רגלך

ילטף בעלי האספסת

או שלפי שיבולים ידקרוך ותמתק דקירתם.

או מטר ישיגך בעדת טיפותיו

הדופקת על כתפיך, חזך, צווארך וראשך רענן.

ותלכי בשדה הרטוב

וירחב בך השקט

כאור בשולי הענן.

ונשמת, ונשמת את ריחו של התלם,

נשום ורגוע

וראית את השמש,

בראי השלולית הזהוב.

ופשוטים, ופשוטים הדברים,

וחיים, ומותר בם לנגוע

ומותר לאהוב,

ומותר, ומותר לאהוב.

את תלכי בשדה לבדך,

לא נצרבת בלהט השרפות

בדרכים שסמרו מאימה ומדם.

וביושר לבב תהיי ענווה ונכנעת

כאחד הדשאים,

כאחד האדם."

השיר "האומנם" נכתב ע"י לאה גולדברג בשנת 1943 לנוכח זוועות מלחמת העולם השניה. השיר הולחן על ידי חיים ברקני, ובוצע ע"י חוה אלברשטיין באלבומה 'כמו צמח בר' אשר יצא לפני 50 שנה.

אי אפשר שלא להזדהות עם חווית שאלה-כמיהה זו בתוך המציאות הבלתי נתפסת של חיינו מאז ה-7/10/23.

בתוך כל זאת, כאשר אני רואה את ההתארגנויות החברתיות, היוזמות הפרטיות, הקבוצות המוקמות וצומחות מלמטה, שנפגשות ומתקבצות סביב מטרות נעלות - עולה תקווה שהתשובה ל'האומנם' היא חיובית.

קבוצות אלו מנכיחות את העובדה שאפשר להיפגש בחסד, בתמיכה, באהבה, בחיים, בענווה, בפשטות, בחיבור שרואה את האחר וליצור דרך ביושר לבב. כן ירבו.

שנדע ימים שקטים, מרפא ובשורות טובות.